אחד הקשיים של מעסיקים הוא  עובדים שאינם מעוניינים להמשיך לעבוד, ובמקום להתפטר עושים בעיות בעבודה כדי שיפטרו אותם. כך הם מקווים להשיג פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת לפני פיטורים ודמי אבטלה מן היום הראשון. בין הפעולות שעובדים אלו עושים: שביתה איטלקית, איחורים, עבודה לא איכותית ועוד. מלבד כך ייצאו מוקדם יותר, לא יבצעו מטלות או יתחצפו.

למעסיק יש מעט מאוד מה לעשות, כי אם עובד החליט שהוא רוצה לעזוב, הוא יעשה הכול כדי לעזוב. עדיין המעסיק יכול בשלב הראשון לקיים עם העובד שיחת הבהרה תוך אזהרה. אם כלום לא עוזר – המעסיק רשאי לשקול את סיום עבודתו של אותו עובד, תוך הבהרה מפורשת כי נסיבות העניין אינן מצדיקות תשלום פיצויים והודעה מוקדמת, משום שמדובר בהתפטרות לכל דבר – מה שמעסיקים מכנים התפטרות מוסווית. נציין כי בלי אזהרה כזו המעסיק ייחשב ככזה שלא עשה מאמצים למנוע את פיטורי העובד ולפעול לשיפורו.

אלא שבתי הדין לעבודה אינם מכירים בתופעה של "התפטרות מוסווית". הם אינם נוטים לאשר שלילה של פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לעובד, שכן מבחינתם ניתן להסתפק ב"עונש" הפיטורים, ואין כל הצדקה "להעניש" שוב עם  שלילת פיצויים והודעה מוקדמת.

נציין כי אם היו מכירים "התפטרות מוסווית", העובדים היו זכאים לדמי אבטלה רק לאחר 90 ימים, ולא מהיום הראשון, כמו היום. כמובן עדיף שעובד מעוניין להתפטר מעבודתו פשוט יתפטר. בעולם במדינות רבות הזכאות לפיצויי פיטורים אינה מוסדרת בחוק. בהרבה מקומות הזכות הזו – אם קיימת – מוגדרת רק במסגרת הסכמים קיבוציים או אישיים.

הסכנה הטמונה היא שלילת הפיצויים מעובדים שדווקא כן מנסים לעשות את המוטל עליהם אך לא מצליחים או לא מתאמיים להפקיד. מעסיקים יטענו שאפשר להבדיל בין עובד שיוזם פיטורים לבין עובד שפשוט לא טוב.