בנק ישראל בדק האם תמרור הזהרה שמציבה הרשות בפני המשקיעים, גורם להם לשנות את הטעמים. בשפה המקצועית/ אקדמית מדובר על – בחינת בולטות הסיכון וזרמי ההשקעות בקרנות הנאמנות בישראל וזאת בהמשך להוספת סימן הקריאה לקרנות נאמנות מסוימות (מסוכנות).

ב-2010 דרש הרגולטור בישראל להוסיף סימן קריאה מוסגר – (!) – לשמותיהן של חלק מקרנות הנאמנות מתוך מטרה להבליט את הסיכון בהן. בעקבות שינוי חזותי קל זה ירדו זרמי ההשקעות לקרנות אלה באופן משמעותי, הן סטטיסטית והן כלכלית, יחסית לזרמים לקרנות האחרות. בקיצור הציבור ברח מהן – אבל האם זה הציבור והאם זו התוצאה הרצויה? הציבור ברח מהן כי יועצי ההשקעות בבנקים נמנעו מלהשקיע בהן – למה הם צריכים לקחת סיכון? אם רשות ניירות ערך אומרת מסוכן, אז יועצי ההשקעות (ובצדק מבחינתם) לא יתקרבו למוצר הזה – אם הקרן הזו תעלה, אף אחד לא יהלל אותם (אולי כמה לקוחות), ואם הקרן תניב תשואת חסר יבואו אליהם בטענות – "למה המלצתם על קרן מסוכנת?". אז הבחירה של היועצים ברורה וטבעית, גם אתם ככל הנראה הייתם בוחרים כך.

הבעיה עם הבחירה הזו שהיא פחדנית ולא לוקחת סיכונים – מי אמר שלא צריך לקחת סיכונים? סיכונים זה לא בהכרח רע. סיכונים צריכים להילקח בידיעה ובהבנת גודל הסיכון, אבל סיכון הולך יחד עם סיכוי. ככל שהסיכון גדול יותר כך גם הסיכוי לרווח גבוה יותר. אין כאן טוב או לא טוב, נכון או לא נכון – יש משוואה שוטה של סיכון וסיכוי. ברגע שהיועץ בבנק לקח לכם את האפשרות הזו הוא בעצם חיסל אפיק השקעה מסויים – מסוכן אבל עם יכולת תשואה נאה – זה מה שהרגולטור רצה? לחסל את הקרנות האלו, או לגרום להם להיות פחות מסוכנות? לא בטוח.

כך או אחרת, מבדיקת בנק ישראל עולה כי  רגולציה שמתמקדת בהצגת המידע יכולה להשפיע על התנהגות המשקיעים, לפחות בטווח הקצר, גם אם היא אינה מטילה מגבלות על הגופים הפיננסיים או מרחיבה את המידע שעליהם לגלות לציבור. הממצאים רלוונטיים לרפורמות רגולטוריות שונות בישראל ובעולם, בפרט לאלה שמתמקדות בסימון כדי להביא למודעות הציבור סיכונים במוצרים פיננסיים.