פינוי-בינוי הרבה שנים היה מילה נרדפת לרווח כלכלי ליזם וכן לדיירים, אבל לא בכל מקום פינוי-בינוי כלכלי. זה תלוי בחישוב מדויק של זכויות הבנייה שיקבלו היזמים – כמה דירות חדשות ולפעמים גם שטחי מסחר הם יקבלו תמורת כל דירה ישנה, מה שלא תמיד אפשרי. כך פחות מדי זכויות בנייה לא כלכלית ליזם, ואילו זכויות בנייה רבות  עלולות לפגוע באיכות החיים של התושבים ויעמיסו על התשתיות, ולכן בהרבה מקרים אפילו לא יקבלו אישורים.

לפי הממצאים, רק  במרכז הארץ ובלב גוש דן אפשר להסתפק בשלוש דירות חדשות על כל אחת ישנה. ברגע שמתרחקים אפילו לבת ים, מספר הדירות הדרושות "קופץ" לשיעורים שיהיה קשה לעמוד בהם, בלי לפגוע בתשתיות. פעם היה אפשר למצוא גם שתי דירות, אך לא עוד.

לדברי בדש יש שלושה גורמים המשפיעים על המכפיל: מי יזם את הפרויקט, הרווחיות של היזם והאם יש או אין היטל השבחה. רווחיות: באזורים פחות מבוקשים יידרשו יותר דירות כדי שיהיה משתלם ליזם.  היזם:  אם העירייה יוזמת, יהיה מכפיל נמוך ביותר כי האינטרס שלה פחות דירות שלא מותאמות לתשתיות וכן האינטרסים של התושבים. היזם ירצה הכי הרבה דירות כדי להגדיל את הרווח, גם המדינה כדי להוזיל את הדירות. היטל השבחה: אם היזם נדרש להיטל השבחה, הוצאותיו גדולות ולכן ידרוש יותר דירות.

לצורך הבדיקה שערך בדש הוא סקר 35 פרויקטים במרכז הארץ. אלו חולקים לאזורים טובים ונחותים באזורים הטובים, הממוצע שהתקבל הוא יחס 3.3, כלומר על כל דירה שתיהרס יוקמו 3.3 דירות חדשות. בין המתחמים שנכללו ברשימה הזו: מתחם לה גווארדיה בשכונת יד אליהו בתל אביב, מתחם דפנה שליד בית החולים איכילוב בתל אביב, מתחם רקנאטי בתל אביב, מתחם ההסתדרות בגבעתיים, מתחם ברנדיס ברעננה, מתחמי יוספטל והחלוץ ברמת השרון, מתחם שלמה המלך בקריית אונו ועוד.

כשמתרחקים ממרכז הארץ  המכפילים אפילו יותר גדולים: כך למשל בשכונת נווה דוד בחיפה, של חברת אלמוג: במקום 74 דירות שיש בבניינים שנהרסו, ייבנו 437 דירות חדשות, כלומר מכפיל של 5.9 – כמעט שש דירות חדשות לכל אחת ישנה. בפרויקט סיטי פארק, של חברת בהרי, ברחוב האלון ביבנה ייבנו 920 דירות במקום 160 – מכפיל של 5.75.