תומאס פיקטי הוא כלכלן, מחבר הספר  "קפיטל במאה ה־21".    הספר עוסק בהיסטוריה של אי השוויון מהמאה ה־18 ועד ימינו. הספר הוא  מחקר אמפירי שארך כ־15 שנה, והתבסס על נתונים מ־20 מדינות, ושל הספר "הון ואידאולוגיה"ץ

תומא פיקטי (בצרפתית: Thomas Piketty; נולד ב-7 במאי 1971) הוא כלכלן צרפתי אשר מתמחה במחקר אי-שוויון כלכלי. פיקטי משמש מנהל המחקרים בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה לצד היותו יושב ראש עמית ב-École d'économie de Paris (בית הספר לכלכלה של פריז). ב-2014 יצא לאור ספרו הון במאה ה-21.,

עבודתו של פיקטי חשפה שפערי ההשׂתכרות ירדו בצרפת בצורה חדה במהלך המאה ה-20, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. ירידה זו נבעה, במידה רבה, מירידה באי השוויון בבעלות על נדל"ן, בזמן שפערי השכר נותרו יציבים. לדברי פיקטי, הקיטון נובע מהצמיחה החזקה בפרוגרסיביות של מס ההכנסה לאחר מלחמת העולם השנייה, מה ששיבש את הדינמיקה של צבירת הנדל"ן, באמצעות הפחתת עודף הכסף הזמין לחיסכון על ידי העשירים ביותר.

בספרו  "קפטל במאה ה-21" מתגלה שקבוצה קטנה של שושלת הון מחזיקה במשאבים הכלכליים העולמיים על חשבון ההמונים במשך דורות על גבי דורות. הטענה העיקרית היא שרווחי הון שתשואתם גבוהה משיעור הצמיחה מובילם במהירות ליצירת אי שוויון קיצוני.  כך למשל בארצות הברית ההמאיון העליון זוכה לשיער 60% מהגידול בעוגת ההכנסות בשנים 1977־2007. לכן הוא מציע להטיל מס גלובלי על בעלי ההון, בגיבוי מנגנון מהפכני של רישום ותיאום מס בינלאומי.

 ספרו של פיקטי הצליח במהירות לשנות את השיח הכלכלי בעולם והכניס את אי-השוויון לשיח.  הספר זכה לתשבחות רבות מפוליטיקאים ומכלכלנים.   רבים רואים בו ספר מהפכני שהכניס את העשירים ואי שוויון למשוואה. הספר הפך לרב מכר גם מחוץ לחוגי הכלכלה.

עבודותייו  של פיקטי  הצטרפו לוויכוח שהתנהל בשנות ה־90 על הקשר בין אי שוויון לבין צמיחה (דווקא קיינס, שתמך במעורבות ממשלתית, כתב לפני כמעט 80 שנה שאי־שוויון תורם לצמיחה, בעוד הכלכלנים הישראלים, עודד גלאור ויוסף זעירא, הראו במאמר חשוב מ־1992 כיצד הוא פוגע בה). ויכוח שעדיין לא הוכרע..

חלוקת רכוש במקום הכנסות

פיקטי הפנה את תשומת לבנו לחלוקת הרכוש. לרוב  הכלכלנים עוסקים בחלוקה של ההכנסות ובאי השוויון שבהן. הרכוש מתחלק ממתמיד בצורה הרבה פחות שוויונית מאשר ההכנסה, כיוון שההון האנושי – שהוא צירוף של היכולת האישית וההשכלה – אינו נמדד כחלק מהרכוש, למרות שהוא המקור לרובה של ההכנסה הלאומית. חלוקת הרכוש נהפכה לאי שוויונית עוד יותר מבעבר ב־30 השנים האחרונות, וכיום היא מגיעה לשיאים שכמותם נראו לאחרונה לפני מלחמת העולם הראשונה.

 פיקטי גם הפנה את תשומת לבנו לחלקו של המאיון העליון בסך ההכנסות (בישראל אלה כ־25 אלף איש).  זוהי שכבת מנהלי־העל, אשר יצרו פערים עצומים בקרב השכירים באותה חברה, וחלקה גדל באופן מבהיל ב־20 שנה האחרונות בארצות הברית – מ־8% ב־1981, ל־20% ב־2012. בשאר ארצות המערב המגמה זהה, אם כי פחות.

בנוסף, הוא יצר תחזית שלפיה יש חוק כלכלי, כמעט חוק טבע, לפיו הרכוש ימשיך ויגדל יותר מאשר סך הפעילות במשק,  מאחר שקצב צמיחת ההון גדול מצמיחת התוצר. .

הון ואידאולוגיה

בספרון האחרון "הון ואידאולוגיה= הציע פיקטי שהממשלה בצרפת תעניק לכל אזרח צרפתי שמלאו לו 25 שנים 120 אלף יורו (132 אלף דולר). הוא קורא לתוכנית הזו "ירושה לכל".

 צעדים נוספים כוללים הטלת מס של 90% על עשירי העל של צרפת. "אלה שיש להם כמה מאות מיליוני יורו או כמה מיליארדים, יצטרכו לחלוק בכוח.לדעתו זה יוביל לירידה במחירי הנדל"ן.

ביקורות

בין הביקורות שנשמעו על ספרו עלתה הטענה שהטלת מס על עושר עולמי אינה אלא פופוליזים לא ישים. עוד נטען  שברוב המדינות המערביות יש כבר כיום מסי הכנסה גבוהים, הן על הכנסות מעבודה והן על הכנסות מהון, שמוטלים באופן פרוגרסיבי. בחלק מהן, כולל בישראל, מידת הפרוגרסיביות של מסים אלו היא משמעותית מאוד ואולי אף מוגזמת. בנוסף, יש מיסוי של הצריכה (דרך מע"מ ומסים עקיפים אחרים), כאשר היקף הצריכה מושפע לא רק מההכנסה השוטפת אלא בראש ובראשונה מההכנסה הקבועה ומרמת העושר של הצרכנים.ומסים אלו פוגעים בצמיחה.  בעיית יישום אחרת היא שכמעט בלתי אפשרי לשכנע את כל המדינות בעולם לשתף פעולה, להטיל מס זהה, ובנוסף לזהות ולדווח על הנכסים הפיזיים והפיננסים של כל אדם לכל יתר המדינות..

עוד נטען שהגידול באי השוויון בעושר במדינות המערביות בעשורים האחרונים, כפי שתועד על ידי פיקטי, התרכז כולו בעליית ערך הנדל"ן ולא בכמות אמצעי הייצור (מכונות, ציוד, מפעלים). לכן, מבקרים מציינים  כי ההסבר המרכזי של פיקטי לתיאור העלייה באי שוויון זה, ולפיו שיעור התשואה על הון גבוה משיעור הצמיחה במשק, אינו רלוונטי וכלל לא קשור לתופעה שהוא מתאר. בנוסף נטען, שאם שיעור התשואה על הון הוא גבוה והיקף ההשקעה החוזרת של הרווחים גם כן גבוה – שתי טענות מרכזיות של פיקטי – כמות ההון תגדל והתפוקה השולית שלו סביר שתקטן, כלומר התהליך שפיקטי מתאר, גם אם הוא נכון בתקופה מסוימת, לא יכול להימשך לטווח ארוך.

טענה נוספת היא שמדידת אי השוויון בין האחוזון העליון לשאר האוכלוסייה איננה מדידה רלוונטית – הרי ייתכן מצב בו הפער בין האחוזון העליון לאוכלוסיה הוא גבוה, אבל הפערים בין שאר האחוזונים אינם כה גבוהים. אם כבר מדברים על אי שוויון, מה שרלוונטי הוא אי השוויון בקרב כלל האוכלוסייה, ולא רק החלוקה בין האחוזון העליון ל99% האחרים.  כמו כן עלו טענות על טעויות חישוב

ציטוטיים

"צריך לתת 120 אלף יורו לכל אזרח שמגיע לגיל 25"

"זה לקח 80 שנה, אבל חזרנו לשיאי האי־שוויון של 1929"

"העשירים הם המרוויחים היחידים ממדיניות הפד"