למה צריך לפרוש בגיל פרישה? היום להבדיל מבעבר, אנשים מסוגלים לעבוד הרבה אחרי גיל הפרישה הקבוע בחוק. הם רוצים לעשות זאת גם בשביל הפרנסה, אבל בעיקר בשביל התעסוקה. הרצון הזה יכול לפתור בעיה מאוד קשה – בעיית הפנסיה. זה לא סוד שהפנסיה של חלק גדול מהציבור לא תספיק בתקופה של אחרי הפרי/ה, ואם העובדים יוכלו לעבוד יותר, אזי הם מגדילים את הפנסיה שלהם ובמקביל מקטינים את התקופה שבה הם יצטרכו "לחיות מהפנסיה" וכך בעצם משפרים מאוד את מצבם הכלכלי.
מעבר לפתרון האישי, זה פתרון מערכתי – קיים פער גדול בין הסכומים שמוגדרים כפנסיה העתידית שלנו לבין הסכומים בפועל שנמצאים בקרנות הפנסיה. הסיבה היא פשוטה – הסכומים שמוצגים ומתורגמים לקצבה שלנו נשענים על תשואה לא ריאלית של 4% בשנה. זה רחוק ממה שניתן לבקש משוק ההון במצב של ריבית אפס. המשמעות היא שיש פער בין הרצוי למצוי ודרך טובה לסגור את הפער הזה היא להעלות את גיל הפרישה – אז למה לא עושים את זה? ובכן, לגבי הנישים מדברים על העלאת גיל הפרישה בהדרגה ל-64 ובהמשך לש-67. גיל הפרישה של הגברים – 67.
כך או אחרת, עובד שמגיע לגיל פרישה יכול לבקש ממעסיקו להמשיך לעבוד. כן, זאת בקשה, אין חובה, אין דרישה, יש רשות של המעביד להקשיב ולהסכים או שלא להסכים. המעסיק אמנם על פי החוק חייב להפעיל שיקול דעת ראוי בבחינת הבקשה, אבל זו רק בקשה.
על פי בית הדין הארצי שדן בצורה רחבה בסעיף 4 לחוק גיל פרישה – "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה". כלומר, אישה יכולה להאירך את גיל הפרישה שלה עד 67. במשפט שבית הדין דן בו היתה עובדת שדרשה לפרש את הסעיף באופן המקנה זכות לעובד לבקש ממעסיקו להמשיך ולעבוד גם לאחר גיל 67, ושמוטלת חובה על המעסיק, לבחון את הבקשה באופן ענייני ועל בסיס אינדיבידואלי. ואכן, בית הדין הארצי קיבל את הטענה של העובדת, והדגיש סעיף בחוק לפיו – "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו יהיה גבוה מגיל פרישת חובה",
עוד קבעו השופטים שהסכמה בין המעסיק לעובד יכולה לבוא לידי ביטוי בהסכם קיבוצי או בהסכם אישי, כאשר הסכם אישי בקשר לכך יכול להיות מושג בכל עת, לרבות סמוך טרם הפרישה. המשמעות היא שהעובד יכול, בהגיעו לגיל 67 או קודם לכן, להעלות בפני מעסיקו את רצונו להמשיך בעבודתו גם לאחר גיל הפרישה המקובל, ואגב כבר בפסק הדין שבעניין זה נכתב – "מחקרים רבים בעבר ובשנים האחרונות הראו כי אלו המבקשים להמשיך לעבוד לאחר גיל 67 אינם רבים ובדרך כלל יהיו אלו העובדים הכשירים והיעילים בארגון".
טוב, אבל מי מבטיח שהמעביד ירצה להמשיך להעסיק עובדים בגילאים מבוגרים. ובכן, זה עניין כלכלי – אם העובד טוב ומייצר את העבודה לשביעות רצון המעסיק, אז למה לא בעצם? עובדים מבוגרים במקרים רבים הם נכס לפירמה – הם מנוסים, הם בקיאים במצבים שונים שהתרחשו בפירמה ובסביבה שלה, הם בהחלט יכולים לספק ערך רב. אלא שצריך לזכור שהמעסיק לא מחויב לכך. הוא כן מחויב לשקול את הבקשה ברצינות ובתום לב, וכן הוא אינו יכול להפלות בשל גיל.
המעביד צריך לבחון שיקולים כמו נסיבות אישיות של העובד לצד שיקולים מערכתיים שקשורים למקום העבודה, לרבות מספר שנות עבודתו של העובד בפירמה, מצבו הכלכלי, מצבו המשפחתי, אופי התפקיד, התרומה של העובד למקום העבודה, ההצלחה בתפקיד, בחינת העברה לתפקיד אחר ועוד.
כמו כן, המעסיק צריך לבחון שיקולים פנסיונים – האם זה בכלל אפשרי להעסיק אחרי גיל 67? והתשובה לרוב היא כן. לפי התקנון האחיד ולפי תקנוני קרנות הפנסיה החדשות אפשר לדחות את היציאה לפנסיה/ לגמלאות מעבר לגיל הפרישה. מהלך זה גורר הגדלת הקצבה, אך חשוב לבדוק שאכן ניתן מבחינת קרן הפנסיה לעבוד אחרי פרישה (כאמור רוב הסיכויים שכן, אך צריך לבדוק בצורה אישית) וכן חשוב לבדוק שהתעסוקה בגיל הזה לא גורמת להגדלת הקצבה מעבר לתקרה (וגם אז יש פתרונות פנסיונים ופתרונות מיסוי שונים שיאפשרו העסקה לאחר גיל פרישה).
במקרים רבים, העובדים בגיל פרישה מעוניינים להמשיך לעבוד אך במשרה חלקית – זה יכול להיות איזון נכון וטוב בין הרצון לשחרר ולנוח, לבין הרצון להמשיך להרגיש סיפוק, אתגר, תעסוקה ותרומה.
