מדיניות פיסקאלית היא למעשה  המדיניות הכלכלית של הממשלה, באמצעות שליטה בהוצאות הממשלתיות ובמיסוי. כשההוצאות הממשלתיות גדלות, הן יכולות להוביל לעלייה בביקושים ובהתאם גם לעלייה במחירים. כלומר, צמיחה גבוהה ואינפלציה גבוהה. זה עובד גם בצורה הפוכה. לכן, ממשלות לרוב מגבירות הוצאות בתקופה של צמיחה נמוכה ואינפלציה נמוכה ומקצצות בהוצאות בתקופות של צמיחה ואינפלציה גבוהות.

מדיניות פיסקאלית נבדלת ממדיניות מוניטרית. מדיניות מוניטרית היא ההחלטות הכלכליות של הבנקים המרכזיים , ובהן בעיקר גובה הריבית, החלטה על היצע הכסף ועל מתן הלוואות, קנייתו מכירת מטבעות זרים ועוד.

אם הממשלה מוציאה יותר מסך הכנסותיה, כפי שנוהגות בפועל רוב הממשלות, נוצר גירעון פיסקלי. הגירעון יכול להיות ממומן על ידי מכירת נכסי המדינה או על ידי הנפקת אגרות חוב או מלווים לציבור במטבע המקומי (חוב פנימי) או על ידי קבלת הלוואות מחו"ל (חוב חיצוני). לבסוף, יכולה הממשלה, בדרך כלל על ידי הבנק המרכזי, ליצור אשראי חדש ולשלם באמצעותו. לרוב הפחתת הגירעון נעשית בצמצום ההוצאות או בהעלאת מסים.

מדיניות פיסקלית מרחיבה היא הגדלת ההוצאות בצורה גדולה או צמצום מסים. המצב ההפוך של קיצוצים בהוצאות ייקרא מדיניות פיסקלית מרסנת.

חילוקי דעות: בעוד הכלכלן קיינס טען  שמדיניות פיסקאלית היא כלי חשוב בעיקר בתקופות שפל ומאפשר תעסוקה מלאה ולמנוע היצע גדול מדי ביחס לביקוש היוצר מיתון, בעיקר בתחומי התשתיות,  מילטון פרידמן טען שיש לנקוט בעיקר מדיניות מוניטרית תוך צמצום המדיניות הפיסקלית כדי למנוע אינפלציה.  כלכלנים כיום מדברים על מצב מחזורי, שבו בשעת מיתון יש להרחיב את הוצאות הממשלה ודווקא בשעת צמיחה יש לקצץ בהוצאות כדי שתהיה רזרבה לשעת משבר.

בישראל בשנים האחרונות  חל גידול בהוצאות, אך לרוב המדיניות בישראל היא מרסנת.