גיא רולניק מדהמרקר התארח בכנס פרטיות של משרד המשפטים, הנה דבריו:
הרווי ווינשטיין המפיק החזק והמקושר ביותר בהוליווד הסגיר את עצמו למשטרת ניו יורק. עשרות נשים שהוטרדו הותקפו ואולי נאנסו ע"י ווינשטיין יזכו לראות צדק באיחור של חמש, עשר ועשרים שנה.
היכולת של איש עסקים לקבל חסינות טוטאלית מפני החוק מפני ביקורת במשך שנים שבהם השפיל והתעלל בעשרות נשים היא ביטוי נוסף להשפעה המשחיתה של כוח.
רבים בהוליווד ובצמרת עולם העסקים והפוליטיקה בארצות הברית ידעו מיהו ווישסטיין וכולם שתקו. חלקם מודים שהם בעצם שיתפו פעולה.
אבל אני רוצה להציע לכם היום זווית ראייה אחרת על הפרשה. לשאול לכם כיצד בעידן האינטרנט הרשתות החברתיות, הבלוגים והפייסבוק מצליחים הווינשטיינים להמשיך לאנוס, לגנוב ולהשפיל. לאחר חשיפת ווינסטיין התברר שהניסיונות של כמה עיתונאים בעשרים השנים האחרונות, לחשוף את מעשיו נתקלו באיומים והטרדות מצידו ומצד עורכי הדין והיחצ"נים שלו.
איפה האינטרנט. הבלוגים, הפייסבוק? הם הרי נותנים לכל אזרח היום מיקרופון ורמקול שלא היה לו מעולם, לפני עידן הרשת. כיצד קרה שהרווי ויינשטיין נחשף בסופו של דבר על ידי שתי עיתונאיות עם פנקס קטן שערכו במשך שנה מאישה לאישה לאישה, ושיכנעו אותם לדבר.
עיתונאים שעוסקים במשך שנים בתחקירים על מוקדי כוח, משמעותיים בכלכלה, בפוליטיקה, בבידור ובעיתונות יגחכו לנוכח השאלה הזאת. הם יודעים עד כמה קשה בדרך כלל בלתי אפשרי, למצוא מישהו שיוכל לדבר ככל שיש יותר כוח בידי העבריין, ככל שמעמדו החברתי בכלכלה ובפוליטיקה גבוה יותר, כך הסיכוי לחשוף את מעשיו נמוך יותר.
ספירלת שתיקה יכולה להגן עליו עשרות שנים.
מעל שני מיליארד איש משתמשים כל חודש בפייסבוק, עוד מיליארדים באינסטגרם ובווטסאפ כולם בחינם, כולם פתוחים לציבור, כולם ויראליים. אבל אחד ווינסטיין הורידו מבמת ההיסטוריה שתי עיתונאיות עם פנקס שעובדות בניו יורק טיימס.
ארגון עיתונאים, תרבות, מסורת, מעמד, מוניטין, לגיטימציה, ויכולת לעשות את מה שכל שאר המוסדות הדמוקרטיים בארצות הברית כשלו בו, לחשוף את האנשים החזקים והאלימים ביותר בחברה ולהביא אותם לדין.
פתחתי עם הסיפור הזה כי הוא הדרך הטובה ביותר להבין את הבלבול שלנו בדיון על ענקיות האינטרנט, ועל טכנולוגיה בכלל.
מה הם מסוגלים לעשות ומה לא. מפתה לחשוב שטכנולוגיה בעיקר של תקשורת, כמו פייסבוק, גוגל יכולה לחולל מהפיכה בחיים הציבוריים הדמוקרטיים. הטכנולוגיה יכולה להביא לנו יעילות, מהירות, אבל היא לא יכולה וספק אם תוכל בעתיד לפתור את בעיות היסוד הפוליטיות בדמוקרטיה או בכל משטר אחר.
הנטל הזה יישאר גם בעתיד על המוסדות הקיימים. המחוקקים, הממשלה, הרגולציה, מערכת המשפט, הנורמות, התרבות, והעיתונות שמשפיעה על כולם.
אם תיכנסו לאינטרנט ותחפשו בגוגל ניוז את כל הכתבות על האתגרים והסכנות לפרטיות שלנו מכיוונן של ענקיות האינטרנט תמצאו מאות כתבות וניתוחים רק מהחודש האחרון. אני לא חושב שאני יכול להוסיף לכם היום משהו על פני השפע שכבר שנמצא שם היום. אבל יותר מעניין אולי הוא לשאול מה היה שם באינטרנט לפני שנה, שנתיים, ושלוש?
בעיקר כתבות ומאמרים המהללים את ענקיות האינטרנט, רק בחצי השנה האחרונה הסיפור השתנה. אחרי פרשת פייסבוק ורוסיה בעיקר. הכוח האדיר של ענקיות האינטרנט סימא עד אז במקרה הטוב, והשתיק במקרה הגרוע את כל הקולות שהזהירו לאורך שנים מריכוז הכוח ובעיקר המידע בידיהם, והאפשרות שיקומו לנו מונופולים עם השפעה חסרת תקדים על הכלכלה, הפוליטיקה והמידע.
חמש חברות האינטרנט האמריקאיות הן חמש החברות הגדולות בעולם. רק בשנה שעברה הן הוסיפו מעל טריליון דולר לשווי השוק שלהם. ב-2008 הכלכלה העולמית כמעט התמוטטה בגלל ריכוז כוח חסר תקדים בידי חמישה בנקים אמריקאים. המשבר שיכולות להמית עלינו חברות אינטרנט שמרכזות כוח כלכלי ומידע חסר תקדים יכול להיות עמוק הרבה יותר מהמשבר הפיננסי. גורג' אורוואל הזהיר בספרו 1984, מעולם דיסטופי בו אח גדול צופה בנו כל הזמן. אפילו ארוואל הגאון, לא יכול לצפות לעתיד בו מיליארדים של אנשים מוסרים מרצונם החופשי לכאורה, את כל המידע הפרטי ביותר על חייהם, לחמש חברות פרטיות.
רובנו רגילים לחשוב במונחים של הגנה על הציבור מהמונופול של הממשלה, השלטון זה היה הכוח העיקרי מפניו חיפשנו הגנה במשך רוב המאה העשרים ואחת והמאה העשרים. אבל הריכוז הכוח והמידע בידי גורמים פרטיים עלול להיות מפחיד ומאיים עוד יותר.
בדמוקרטיות כמובן, ברוב הדמוקרטיות אפשר להחליף את השלטון. יש בלמים ואיזונים – אופוזיציה, בתי משפט, בית מחוקקים. אבל, את מרק צוקרברג אי אפשר להחליף. החברה היא שלו. הוא הקים אותה. היא קניינו הפרטי. הוא דאג גם באמצעות שני סוגי מניות לשמר את שליטתו בחברה עד יום מותו וגם לאחריו לאחר שהיא הפכה לכאורה לבורסאית וציבורית.
צוקרברג הופיע בפרלמנט האירופאי, התנצל, הצטער, אמר שיתקן דרכיו, הוא עשה את זה לפני גם בקונגרס בוושינגטון, הוא מתנצל ומבקש סליחה, כבר כמה שנים שוב ושוב ושוב ושוב. צוקרברג אמר שהוא טעה, שהוא לא חשב בצורה רחבה על ההשלכות של הפעילות של פייסבוק. במשך עשור הוא טען שאין לו אחריות על התכנים בפייסבוק. הוא הרי לא חברת מדיה. הוא רק פלטפורמה. עכשיו הוא אומר לנו בעצם טעיתי או שיקרתי יש לי אחריות. ברור שיש לי אחריות. צוקרברג גם מבטיח שיגייס עשרים אלף עכשיו שיערכו, ויסננו ויפקחו על התכנים בפייסבוק. כוחות השוק, התמריץ, הרווח לא הביא את צוקרברג להחלטה הזאת. רק התערבות פוליטית וחשש מרגולציה הביאו אותו לשם.
לפני שאנחנו מתלהבים מהנכונות של פייסבוק לקחת אחריות ורגולציה ומתפזרים הביתה שמחים, כדאי לעצור ולשאול – רגע, מה זה אומר שצוקרברג יסנן עכשיו ויערוך את הניוז פיד של פייסבוק. אני אסביר לכם. חצי מהציבור בארצות הברית מקבל את החדשות שלו דרך רשתות חברתיות. בישראל המספרים כנראה דומים. עבור מאות מיליוני אנשים הניוז פיד הוא צינור המידע העיקרי לעולם. רובם טועים לחשוב שיש להם שליטה על המידע לו הם נחשפים. השליטה אפסית.
את המידע קובע אלגוריתם שממקסם הכנסות מפרסום. זאת בדיוק הדרך בה רוסיה הצליחה לשתול תכנים בפיד של מיליוני אמריקאים. זאת בדיוק הדרך בה ממשלות וגורמים פרטיים הצליחו לזרוע הרס ולהטות בחירות בשורה של מדינות ברחבי העולם בשנים האחרונות.
האחריות שמוכנה פייסבוק לקחת על התכנים, הנכונות שלה ושל גוגל ובהמשך אולי אמזון ומייקרוסופט, להסכים לרגולציה על פרטיות, על פרסום, על תנאי שימוש – זה לא מספיק. זה עשוי להיות במקרים רבים רק שימור של המצב המסוכן.
רגולציה יכולה גם להערים מכשולים מפני מתחרים. הפיתרון חייב להיות הרבה יותר יסודי.
הדיון צריך להיות כיצד מונעים מקומץ חברות לרכז כוח ומידע אדיר בידיהם. יש לנו ארבעה כלים מרכזיים שאני מציע.
הראשון הוא הגבלים עסקיים. את פייסבוק וגוגל יש לפרק. פייסבוק צריכה להתנתק מווטסאפ ואינסטגרם והשלוש יתחרו ביניהם. גוגל צריכה להתנתק ממערכת הפרסום שלה ומשירותי המפות שלה. כדאי לזכור כי את כל הפעילויות האלה הם לא הקימו, הם קנו אותם. זאת הייתה טעות חמורה של רשויות ההגבלים העסקיים, שלא הבינו את העולם אליו אנחנו דוהרים במהירות.
הכלי השני הוא הבעלות על המידע. חוקים חדשים צריכים לקבוע שכל המידע על הפעילות של כל אחד מאיתנו ברשת, שייך לנו, לא לחברות שאוספות אותו.
העברת הבעלות לידנו תהפוך את השוק ליעיל יותר ותחרותי יותר והוגן יותר. המספר שלנו בטלפון הנייד שייך לנו. זה ברור. גם המידע האינטרנטי שלנו, רשימת החברים שלנו, הפעילות שלנו צריכים להיות שלנו.
הכלי השלישי הוא חוקים ותקנות המאפשרים גישה פתוחה ופרוטוקולים פתוחים בכל הרשתות. אסור לתת לפייסבוק וגוגל וכל חברות הענק לנעול אותנו בגנים סגורים עם ארכיטקטורות שמטרתם למנוע מאיתנו חופש.
בכלי הרביעי אני ממליץ לא להשתמש. אבל פייסבוק, גוגל וכל ענקיות האינטרנט שנהנות מאפקט רשת ושירותיהם צריכות לזכור את הכלי הרביעי כל הזמן. הלאמה כן הלאמה. במקום שאי אפשר להבטיח ארכיטקטורה פתוחה, תחרות, במקום שיש בו ריכוזי כוח פרטיים שאי אפשר לרסן לאורך שנים, הציבור חייב להגן על עצמו. לא בחרנו בצוקרברג להיות ראש ממשלת המידע המסחר והתקשורת שלנו.
ומה היא רגולציה? אני שותף לרבים שחוששים מרגולציה. אבל לא מהסיבות המקובלות בקרב בעלי כוח פוליטי וכלכלי בישראל שלא רוצים פיקוח וריסון אני חשדן כלפי רגולציה בגלל שהיא נוטה להיות שבויה בידי עמדות הכוח ובסופו של דבר משרתת את השחקנים הגדולים והחזקים. יש היום רגולציה מסיבית על האינטרנט, כדאי לזכור אותה. הרגולטורים של הרשת הם פייסבוק וגוגל. ובמקומות מסוימים גם אמזון. מול כוחות אלה צריך להציב גבולות וכללים, שימנעו מהם לנצל את כוחם לרעה וכוחם כאמור הוא אדיר. התרכזתי בדברי בפייסבוק אבל רוב הדברים האלה חלים כמובן על גוגל ועל כל חברה שמגיעה למעמד מונופוליסטי בעולם הדיגיטלי.
רבים ישאלו אותנו בנקודה זאת אבל החברות האלה הביאו לנו כל כך הרבה תועלת, שירותים, טכנולוגיה, חיים יותר נוחים, אנחנו אוהבים אותם. נכון, זאת בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים למנוע מהם להתקבע כאן כמונופולים רבי עוצמה. בגלל החשיבות האדירה שלהם לחיים בעולם המודרני אנחנו חייבים לרסן את כוחם ולהחזיר את האינטרנט לייעודו המקורית. להיות רשת פתוחה שמשרתת את כלל החברה. ומה עם ישראל. רבותיי, אם אנחנו באמת סטרטאפ ניישן אין סיבה שלא נצטרף לאירופאים ונלמד את חברנו בארצות הברית שנוטים להיות שבויים בידי חברות הענק, איך מרסנים אותם כדי לפתוח שווקים ולחזק את הדמוקרטיה.