בורסה היא לא רק זירת מסחר, היא  מקור לגיוס כספים לחברות במשק, אבל זה לא ממש כך בבורסה שלנו. אצלנו אפשר לגייס הון רק אם אתה גדול מאוד, ואפשר לגייס חוב (אגרות חוב) בעיקר אם אתה גדול (ועדיף שהחוב יהיה מדורג). בעוד שבאגרות חוב יש גיוסים (אם כי, חלק נכבד מהגיוסים האלו של חברות נדל"ן זרות) הגיוס בהון הוא שולי.

הטענה היא שאם אתה לא גדול (חברה גדולה שתגיע למדדים המשמעותיים – מדד ת"א 25 או לכל הפחות מדד ת"א 75), אז הסחירות תהיה נמוכה, ולכן מראש הגופים המוסדיים פשוט לא מתייחסים לחברות קטנות ובינוניות.  אבל, אז מה אם החברה קטנה (יחסית) ובהתאמה הסחירות נמוכה?  סחירות נמוכה, אינה בהכרח אינדיקציה לטיב ואיכות החברה. הטענה הזו כנראה משרתת את רוב הגופים המוסדיים – ככה פשוט לא צריך להתעסק עם אלפי חברות, אלא רק עם כמה עשרות; ככה לא צריך להעסיק אנליסטים ומנהלי השקעות שיתרוצצו כל היום בין מאות ואלפי חברות קטנות, ככה מתרכזים בחברות הגדולות, אבל ככה גם מתמסרים לבינוניות ודבקים בממוצע, דבקים באינדקסים/ מדדים; ולא באמת מייצרים תשואה עודפת.

וככה גם חוטאים למטרה הראשית של הבורסה – להיות כלי מרכזי לגיוסי כספים במשק. אז נכון, מגייסים פה ושם הון במסגרת הנפקות ראשוניות (ממוצע של 1-2 בשנה בשנים האחרונות), ומגייסים במסגרת הנפקת זכויות (לחברות שכבר נסחרות בבורסה), אבל בפועל, יותר מאשר מגייסים, מוחקים – עשרות חברות נמחקו בשנים האחרונות מסיבות מגוונות – או שכללי הבורסה העבירו אותם לכל מיני רשימות שהרחיקו את כולם מהם (רשימת שימור, דלי סחירות), או שהבורסה מחקה אחרי תקופה שהיו ברשימות שימור, או (וזו אפשרות נפוצה) שבעלי השליטה שהבינו את כללי המשחק, ואת חוסר העניין בחברות קטנות ובינוניות, מחקו אותם במסגרת הצעת רכש (ולרוב במחירים נמוכים). הגופים המוסדיים שנותרו עם שאריות של מניות בחברות האלו, אולי עושים פה ושם, משא ומתן על המחיר, אבל הם לרוב מסכימים ומתפטרים מהמניות שלהם בשמחה, ומהזווית שלהם כך צריך לנהוג – תחשבו על קרן נאמנות של כמה מאות מיליונים שצריכה עכשיו לקבל החלטה על איזה שארית שחברת יתר קטנטנה שבה יש לה אחזקה של כמה עשרות או אפילו מאות אלפי שקלים – זה לרוב לא מעניין את אנשי הקרן, נמכור ונתפטר מהמניה הלא סחירה הזו, המחיר כבר לא העניין, זה הרי מתורגם לאלפיות או מאיות האחוז של הקרן כולה – והתרחיש הזה קורה חדשות לבקרים בגופים המוסדיים.

הטעות של השופטת אגמון- גונן

לאחרונה, במסגרת פסק דין עקרוני של בית המשפט המחוזי,  קבעה השופטת מיכל אגמון-גונן כי הצבעת המשקיעים המוסדיים בעד הצעת רכש מהווה ראיה להגינות המחיר –  זה נכון חלקית – זה מחיר הוגן לגוף המוסדי (שכאמור לעיל לא ממש מתייחס למחיר), אבל זה עשוי להיות מחיר מאוד לא הוגן למשקיע פרטי (שאצלו האחזקה לא שולית, והוא דבק במחיר הכלכלי). הטענה של השופטת היא המצב הרצוי, אבל זה כאמור ממש לא המצוי. השוטפת סבורה שאם המדינה מאפשרת למשקיעים המוסדיים לנהל כספי חוסכים, לרבות חיסכון פנסיוני בסכום כולל של כ-1.2 טריליון שקל, אזי לא ניתן באותה נשימה לומר כי אין לתת משקל להצבעתם של המשקיעים המוסדיים בעד הצעת רכש, בשל ניגודי עניינים שהם נגועים בהם.  הגופים המוסדיים אהבו את הפסקה הזו, אבל הם יודעים טוב מכולם את האמת.

הבעיה בפסקה הזו שהיא מחזקת יותר את הגישה השולטת – חברות גדולות זה IN, כל היתר – החוצה. המוסדיים רוצים רק את הגדולות, הבורסה רוצה את הגדולות וכדי להציל את הציבור (שלא יתעסק חס וחלילה במניות קטנות ובינוניות) היא יצרה מנגנונים שמרחיקים את כולם מהשקעות כאלו (רשימות דלי סחירות ושימור); ועכשיו גם בית המשפט מחזק את המוסדיים ואת שיטת הצעות הרכש. ואם כך – אז מי בכלל יעיף מבט לחברות השורה השנייה, שלישית ומטה?

אני מכיר את הבורסה כבר 30 שנה, ואני מרשה לעצמי לומר שדווקא ההזדמנויות הגדולות בכל תקופה נמצאות בחברות הקטנות והבינוניות. נכון, זה הולך יחד עם סיכון, זה הכלל הבסיסי של השווקים הפיננסים – סיכוי הולך עם סיכון, ובחברות הקטנות יש בהתאמה סיכון מאוד גדול, אבל זו לא סיבה מספיק טובה לחיסול ממוקד של  האפיק הזה. ההיפך – תגדילו אותו, תכניסו חברות קטנות לבורסה (שיגייסו הון – זו הרי המטרה), וברגע שהמדגם יהיה גדול (ואפשר אלפי חברות), תווכחו לדעת שלצד כישלונות, וחברות קיקיוניות, יהיו הרבה הצלחות! זה בטח עדיף מאשר להביא (לייבא מוול-סטריט) חברה גדולה –  מנקיינד, שבגלל הלהיטות של הבורסה לרשום כאן חברות אמריקאיות גדולות, הסבה למשקיעים הפסד של מעל 70% בחודשים ספורים (הפסד אבסולוטי  של כ-200 מיליון שקל).

וזה גם בטח עדיף על מימון של חברות נדל"ן זרות שהמשק המקומי לא רואה מהם שקל. הבורסה אמנם ריקה מגיוסי הון, אך כאמור גיוסי חוב יש פה ושם (לחברות בעיקר גדולות), אלא שבשנים האחרונות חלק מרכזי מגיוסי החוב הוא של חברות זרות בלי שום זיקה לשוק המקומי שמשקיעות ומתנהלות בארה"ב (בעיקר בתחום הנדל"ן). אז נכון שאין בזה פסול – המשקיעים צריכים לקבל שפע של אפשרויות השקעה (השאלה אם הסיכון מתומחר), אבל למה לא לחזור למקורות ולתפקיד המרכזי של הבורסה ולאפשר לחברות מקומיות להתחרות על המימון הזה, ולספק להם דרך הבורסה מימון (הון וחוב). הרי כסף לא חסר – המוסדיים קונים אג"ח כמו משוגעים (עד כדי בועה בשוק האג"ח) כי הציבור מכניס כסף באופן שוטף. כל מה שצריך זה שינוי גישה – להרחיב במקום לצמצם, ולהבין שגם חברות קטנות ובינוניות הן אפיק השקעה לגיטימי, בטח יותר מאג"ח של חברות זרות, ובטח יותר מחברת מנקיינד. ולא רק מהם –  נוחי דנקנר היה גדול גייס מיליארדים רבים (והפסיד אותם), מוטי זיסר היה גדול גייס מיליארדים (והפסיד), לב לבייב היה גדול וגייס מיליארדים (והפסיד).