בעל השליטה בקבוצת גזית- גלוב, חיים כצמן, צריך להגיד תודה ענקית לאורי אדלסבורג שסיפק לו דרך מילוט אלגנטית, מקבוצת דורי השוקעת. אדלסבורג שהוא בעל מניות בדוראד (תחנת כוח שדורי מחזיקה בה) וגם מספקי הציוד של דוראד, וגם מסוכסך עסקית ומשפטית עם גזית-גלוב (בקשר לפעילות דוראד), רכש את המניות של בית ההשקעות פסגות בדורי (7.6%), כדי להכשיל את גזית בהצעת הרכש לרכישת מלוא המניות של קבוצת דורי ומחיקתה מהמסחר. האינטרס שלו, היה כנראה להפעיל לחץ בזירה אחרת (רכישת הנתח של דורי בדוראד).

ובסיבוב הראשון אדלסבורג אכן הצליח בגדול – הצעת הרכש נכשלה, גזית פשוט לא יכולה למחוק את דורי בלי לעבור דרכו. אדלסבורג חיכה לשיחת טלפון, אבל בסיבוב הבא גזית כבר "חזרה לעצמה" והחליטה – די לסחיטה! מילא להיסחט על ידי השחקנים בשוק ההון, אבל בטח שלא בידי אדלסבורג, גזית חזרה לחשוב כלכלית, וכלכלית דורי לא שווה את מחיר הסחיטה שגזית הציעה (63 אגורות למניה – שווי של כ=150 מיליון שקל)), ובטח שלא את ה-70 האגורות למניה ששילם אדלסבורג (שווי של 163 מיליון שקל). גזית מכרה במהירות את השליטה, קיבלה 10.7 מיליון שקל (5 אגורות למניה), במקום לשלם כ=20 מיליון (על המניות בהצעת הרכש), והכי חשוב – נפטרה מהברוך הגדול, וחתכה הפסדים, וכל זה  מבלי להיתפס (בינתיים) כאויבת הציבור. הרי אם מחר בבוקר, לב לבייב ימכור את השליטה באפריקה, הוא יזכה למבול של ביקורות, אז נכון – זה לא אותו מקרה, אבל זה גם לא ממש רחוק.

הסחיטה של המוסדיים

האמת היא מאוד פשוטה –  לא חיים כצמן, בעל השליטה בגזית, ולא לב לבייב, בעל השליטה באפריקה חייבים לתמוך בחברות שלהן עד אינסוף – מתישהו זה יכול להיעצר, מתישהו עושים את החשבון הכספי, ומי שמשקיע בניירות ערך  לפי הרגשה ואמונה שבעל השליטה יתמוך בחברה, או הערכה שבעל השליטה יתמוך, כי הוא צריך וזקוק לאהדת הגופים המוסדיים בעסקיו האחרים (גיוסים בחברות אחרות), אולי צודק (וזה לגיטימי ונכון להשקיע על פי הערכות ותרחישים כאלו) אבל שלא ישכח את הסיכון שבסופו של דבר הכלכלה תנצח, ואז כצמן יתפוס את הראש ויגיד – "יש נקודה שבה על מנהיגות לומר די. אני משוכנע שדורי בנייה בבעלות אחרת תדמם פחות ותצליח יותר בעסקיה. נוצר מצב שבו היותנו 'כיס עמוק' עבד לרעתנו ובסופו של דבר לרעת החברה עצמה. הקבלנים, הספקים, העובדים, בעלי המניות ומי לא ניצלו את המחויבות שהפגנו עד תום".

דורי בניה – ההפסדים נמשכים

טוב, לא עד תום, אבל בהחלט פי כמה וכמה ממה שאפשר היה לדמיין בתחילת הדרך. גזית שניסתה לגוון את עסקי הנדל"ן המניב הגלובליים שלה, רכשה לפני כארבע שנים את השליטה בדורי שלצד פעילות בניה ויזמות בשוק המקומי, החזיקה בפעילות יזמים בפולין ובנתח מתחנת הכוח – דוראד. גזית ציפתה במקרה הרע, לרווחים צנועים, ובמקרה הטוב לבוננזה גדולה (בעיקר  בזכות דוראד). ההתחלה היתה פושרת, אבל ההמשך היה תסריט אימה. גזית שהשקיעה בקנה מידה שלה גרושים (מעל 100 מיליון שקל) בקבוצת דורי, מפסידה, ארבע שנים אחרי,  סדר גודל של מיליארד שקל. הסיבה – דורי בנייה. חברה שבונה פרוייקטים ענקיים ברחבי הארץ, ואמורה להרוויח כמה אחוזים בודדים ברווחיות התפעולית. אין כאן, לכאורה, הרבה תחכום, זה ממש לא היי-טק – בכל פרויקט  יודעים מה העלויות, לוקחים בחשבון עיכובים, פיגורים, קנסות, ואז מגישים הצעת מחיר שאמורה לבטא רווח קטן שמבטא את התחרות העזה בשוק. בתחום הזה, הקבלן מתחיל לעבוד ורושם את הכנסותיו והוצאותיו לפי קצב התקדמות העבודה, אבל בחברות רבות מהסוג הזה (דניה סיבוס, מלרג), התברר בדיעבד שהיתה טעות בחשבון – רשמו בשוטף רווחים ואז התקרבו לסיום וראו שההוצאות גדולות מההכנסות, והפרויקט עבר להפסדי. זה קורה, אבל כשזה קורה כמעט בכל הפרויקטים, וכשזה הפסדים בשיעור משמעותי מאוד, זה  מעלה הרבה שאלות על הניהול, על הבקרה, על הדוחות, על התמחור של הפרויקטים, ומעבר לשאלות – זה מבול של הפסדים שצריך לספוג אותם, לממן אותם;  וזה לא נעצר, זה היה עצום ב=2014, ולמרות שנראה היה שנכנסים בדורי בנייה לסדר לקראת שנת 2015, מתברר שגם בשנת 2015 הפרויקטים מפסידים ערמות של כסף.

בגזית חשבו והציעו לרכוש חלק מניירות הערך של קבוצת דורי (מניות, אגרות חוב) כדי למחוק אותה מהמסחר (ולכבס את הכביסה המלוכלכת בבית), הם שידרו מחויבות לקבוצת דורי, אבל המניע האמיתי היה הצורך לתחזק  את אהדת הגופים המוסדיים לגיוסים שלהם. והמוסדיים (בצדק) ניצלו זאת. גזית לא הציעה בהצעת הרכש מחיר הוגן עבור דורי, אלא מחיר מנופח (רגע אחרי שנכשלה הצעת הרכש, המניה נפלה לחצי מהמחיר בהצעה, ואת השליטה מכרה גזית בפחות מעשירית ממחיר ההצעה). ואז הגיע חבל ההצלה – העסקה של אדלסבורג ופסגות אולי לגיטימית, אבל משהושלמה, המחויבות של גזית כלפי המוסדיים כמעט ונעלמה – גזית בראייתה, במקביל לניסיון להציל את דורי, ניסתה להציל את כספי החוסכים ולקנות את המניות במחיר יחסית גבוה, וגם מחיר זה לא היה מספיק לפסגות, דבר שגרם לכישלון הצעת הרכש.  גזית מבחינתה עשתה כל שיכלה,  עד שכללי המשחק השתנו (והגיע סחטן/ שחקן חדש) ואז כצמן אמר לתקשורת – "יש נקודה שמנהיגות צריכה להגיד – די!" (ובלב כנראה הודה לאדלסבורג).