מעודכן ל-10/2019
כל עובד זכאי לקבלת זמני הפסקה ומנוחה במהלך יום עבודתו – בהתאם לאורך יום העבודה, שבוע העבודה וסוג העבודה שבה הוא מועסק. מדובר בזכות שנועדה להבטיח תנאי העסקה בסיסיים לעובד והיא חלק מחקיקת המגן אשר אין להתנות עליה.
מה אומר החוק?
בדין הישראלי, נושא ההפסקות בעבודה מוסדר במסגרת חוק שעות עבודה ומנוחה אשר נחקק בשנת 1951, במטרה לקבוע את תנאי העסקתם של עובדים במשק הישראלי ולפעול לרווחתם.
על פי חוק זה, עובד בעבודת כפיים זכאי להפסקה בת 45 דקות ביום עבודה של 6 שעות ויותר. עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים זכאי להפסקה כאמור אם הוא מועסק מעל 8 שעות ביום בשבוע עבודה של 6 ימים, או אם הוא מועסק מעל 9 שעות ביום בשבוע עבודה של 5 ימים.
המשמעות היא כי עובד משרדי, או כל עובד שאינו מבצע עבודה פיזית, חייב לעבוד 8 שעות רצוף (ללא הפסקה), אם המעסיק שלו קבע כך. היתר כללי זה, שניתן למעסיקים, רלוונטי במיוחד לעובדי משמרות.
בנוסף, מסדיר החוק משכי זמן מוגדרים לנטילת הפסקות וזמני מנוחה במהלך העבודה, תוך פירוט מקרים חריגים והתייחסות להיבט התשלום עבור פרקי ההפסקה.
הרציונאל המנחה בחוק, שתוקן מספר פעמים במהלך השנים, הנו להעניק לעובד הגנה בהיבט מניעת העסקה מתמשכת ורציפה, אשר עשויה להכביד עליו בהיבט הפיזי והנפשי כאחד.
בין סעיפיו כולל החוק הוראות לגבי משכם המקסימלי של יום עבודה ושבוע עבודה. הסדרים לגבי ימי המנוחה השבועית, בהתאם לדתו של העובד וחובת תשלום עבור שעות נוספות.
הזכות להפסקה היא חובת המעסיק, והעובד אינו רשאי לוותר על זכותו להפסקה בעבודה.
מטרות ההפסקה
מטרתה המרכזית של הפסקה בעבודה היא – אוכל ומנוחה. הפסקה לצורך יציאה לשירותים ("התפנות") אינה נחשבת להפסקה.
מכיוון שהמנוחה היא המטרה המרכזית, חובה על המעסיק לאפשר למועסק לעשות הפסקה של חצי שעה רצופה. רציפות ההפסקה חשובה, כי 6 הפסקות של 5 דקות כל אחת אינן נחשבות "הפסקה רגילה" לפי החוק, למרות שסכום הדקות מצטבר ל-30.
האם ההפסקה בתשלום?
זמן ההפסקה אינו מחושב כחלק משעות העבודה, והמעסיק אינו מחויב לשלם לעובד עבור זמן זה, אלא אם כן דרש מהעובד להישאר במקום העבודה.
עובדים זכאים להפסקות בעבודה, בהתאם לאורך יום העבודה, שבוע העבודה וסוג העבודה, שבה הם מועסקים.
סוגי הפסקות ודינן
הפסקות לצורך שימוש בשירותים או לצורך תפילה ניתנות לכלל העובדים, ללא קשר לסוג העבודה או אורך יום העבודה.
הפסקות רגילות (ללא מטרה מוגדרת) ניתנות לעובדים המועסקים לפחות 6 שעות ביום, אם הם עובדי כפיים, ומעל 8 או 9 שעות ביום אם אינם עובדי כפיים.
מתן ההפסקה בתנאים שצוינו היא חובה של המעסיק, והעובד אינו יכול לוותר עליה.
* למעסיק יש סמכות לקבוע את שעות העבודה וההפסקות במקום העבודה לפי שיקול דעתו, ואף להחליט על הפסקות נוספות מעבר לאלו הקבועות החוק.
הפסקות רגילות
עובד בעבודת כפיים זכאי להפסקה רגילה, אם הוא מועסק במהלך יום עבודה של 6 שעות לפחות.
עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים זכאי להפסקה רגילה (בהתאם להיתר של שר העבודה כמפורט בהמשך), במקרים הבאים:
– מי שעובד בעבודה שאינה עבודת כפיים מעל 9 שעות ביום זכאי להפסקה רגילה אם הוא מועסק בשבוע עבודה בן 5 ימים.
– מי שעובד בעבודה שאינה עבודת כפיים מעל 8 שעות ביום זכאי להפסקה רגילה אם הוא מועסק בשבוע עבודה בן 6 ימים.
– לפי סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תופסק העבודה למנוחה וארוחה למשך 3/4 שעה לפחות ובערב חג ל-1/2 שעה לפחות. במסגרת זמן ההפסקה חייבת להיכלל הפסקה רצופה אחת של 1/2 שעה לפחות.
– ההפסקה לא תעלה על 3 שעות.
– בזמן ההפסקה רשאי העובד לעזוב את ממקום העבודה, אלא אם כן נוכחותו בו הכרחית והמעסיק דרש ממנו להישאר.
– המעסיק רשאי לאלץ את העובד להישאר במקום העבודה גם בזמן ההפסקה שלו, ובמקרה כזה ייחשב זמן ההפסקה חלק משעות העבודה הרגילות של העובד.
סיבות חוקיות להשארת העובד במקום העבודה גם בזמן ההפסקה: נוכחות הכרחית לתהליך העבודה, הכרחית לתפעול ציוד או מכונות.
– זמן ההפסקה אינו מהווה חלק משעות העבודה (כלומר העובד אינו זכאי לשכר במהלך שהותו בהפסקה), אלא אם כן המעסיק דרש ממנו להישאר בעבודה.
למרות זאת, הפסקות קצרות המוסכמות על-ידי המעסיק הן חלק משעות העבודה והמעסיק חייב לשלם עבורן.
– ישנם מקומות עבודה שמונהג בהם או נקבע בהסכם קיבוצי יום עבודה בן 9 שעות, כולל הפסקה רצופה של 24 דקות, כלומר 8 שעות ו-36 דקות נטו ביום. במקרים אלה (בעקבות קיצור שבוע העבודה ל-42 שעות) אורכו של יום עבודה במהלך 4 ימים בשבוע יחושב לפי 9 שעות ברוטו, ויום אחד קבוע (שייקבע על ידי המעסיק) יחושב לפי 8 שעות ברוטו כולל הפסקה רצופה של 24 דקות (7 שעות ו-36 דקות נטו).
הפסקות לצורך שימוש בשירותים
מעסיק חייב לאפשר לעובד הפסקות לצורך שימוש בשירותים לפי צרכיו של העובד ואף לדאוג לקיומם של חדרי שירותים ראויים לשימוש במקום העבודה או בקרבתו.
הפסקות אלה נחשבות כחלק משעות העבודה ולמעסיק אסור לנכות אותן מהשכר.
הפסקות לצורך תפילה
עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו, בהתאם לדרישות דתו.
זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד.
הפסקת התפילה אינה חלק משעות העבודה, והמעסיק רשאי לנכות את זמני התפילה מהשכר של העובד.
הפסקת עישון
עובדים מעשנים זכאים לצאת החוצה ולעשן מחוץ למקום העבודה.
מעסיק שאינו מעוניין כי העובדים ייצאו לעשן, חייב להקצות חדר עישון ייעודי או לפחות פינת עישון מאווררת ומופרדת.
המעסיק אינו חייב להקצות הפסקות עישון מיוחדות. העובד חייב להקפיד על הפסקות עישון קצרות ככל האפשר.
במקרה שבו הפסקת עישון של עובד חרגה מן הסביר, הוא זכאי לנכות את זמן העישון מהתשלום לעובד, או אף לנקוט בהליכים אחרים (שימוע וכדומה). הפסקת העישון ניתנת כחלק מהזכות הבסיסית להפסקה בעבודה.
הפסקה בין ימי עבודה
החוק קובע מינימום של 8 שעות הפסקה בין יום עבודה אחד למשנהו.
משמעות החוק: יש לשחרר את העובד לביתו כדי שיוכל לישון בלילה, או במהלך היום. הפסקה בין ימי עבודה איננה "הפסקה רגילה" ואינה נחשבת ל"הפסקה בעבודה", במובן של הזכות לקבל 45 דקות "למנוחה ולסעודה".
הרחבות והחרגות לחוק:
עובדים בתחום המלונאות רשאים לקבל הפסקה של שעה אחת, במסגרת משמרת רגילה של 8 שעות. ההיתר ניתן בסעיף 18 של צו ההרחבה לענף המלונאות.
עובדי ניקיון ותחזוקה זכאים למקום מנוחה והתרעננות, באחריות המעסיק.
במקומות שבהם מזמיני השירות משלמים למעסיקים (החברות המספקות את השירות) תשלום עבור ההפסקות מעבר לנדרש בחוק שעות עבודה ומנוחה, עובדי הניקיון והתחזוקה יהיו זכאים לקבל את אותו תשלום מהמעסיקים.
פגיעה בזכות להפסקה בעבודה
במקרה של הפרת חוק מצד המעסיק, העובד רשאי להגיש תלונה נגד המעסיק ביחידה לאכיפת חוקי העבודה. היחידה פועלת במסגרת משרד העבודה והרווחה. גם עובדי קבלן רשאים להגיש תלונה.