מכירים את הביטוי: "מרבה נכסים מרבה דאגה"? ובכן, זה ללא ספק "מרבה דאגה" אצל זוגות, שיש ביניהם פערי רכוש. וככל שפערי הרכוש גדולים יותר, כך קשה יותר להגיע להסדרי ממון כלשהם בין בני הזוג, ובכלל, קשה מאוד לקיים את הקשר עצמו.

כשאני כותב על "זוגות"- כוונתי היא לכל הזוגות, הנמצאים בשלב כלשהו בחייהם, בין אם הם זוג המקיים אורח חיים של זוג "ידועים בציבור", או שהם זוג לפני נישואין, זוג נשוי, זוגות מאותו המין, חילוניים, דתיים, זוגות שאחד מהם ישראלי או יהודי, והשני לא, משכילים יותר או פחות, בקיצור: לגבי כל הזוגות, הקושי הוא אותו הקושי בדיוק, כאשר קיימים בין שני בני הזוג פערי רכוש או פערים בהכנסות השוטפות שלהם.

בהחלט ניתן להחיל את האמור במאמר הזה, גם לגבי פוטנציאל פערי רכוש עתידי, כלומר, לגבי רכוש שיתקבל יום אחד מהמשפחות של בני הזוג, כמתנה או כירושה, ויהיה בלתי שווה.  מצב שבו המשפחה של אחד מכם עשירה, והמשפחה של בן זוגכם עניה.

הקונפליקט:

מצד אחד, יש חברות. אהבה. יחסי מין. הולדת ילדים משותפים. משפחתיות.  שיא השותפות. חיבור שאין למעלה ממנו. איחוד מלא "בגוף ובנפש".

מצד שני, רק לאחד מכם יש רכוש, לעתים רב. לשני אין, או יש פחות. לאחד מכם יש משכורת או הכנסה גבוהה. לשני, משכורת והכנסה נמוכה. אחד מכם הוא אולי בעל עסק, או שהוא עתיד לרשת עסק משפחתי, או רכוש אחר ממשפחתו. פוטנציאל ההתעשרות שלו ( וגם ההסתבכות בחובות כמובן ), גבוה. לעומתו, בן זוגו, במקרה הטוב, יישאר עם רמת ההכנסה והרכוש שלו, עד למקרה של פרידה בין בני הזוג. אין מה לדבר על ירושה משמעותית לגביו, שכן למשפחתו אין רכוש. או שיש לו הרבה אחים ואחיות, ואז הירושה שלו תקטן.

וכל אחד עם שלו. דבר אתם, עם בני הזוג ( בעיקר, דבר עם בעל הרכוש ), שיחילו על רכושם הנפרד את אותו "איחוד בלב ובנפש" הנ"ל, או לפחות איחוד ( או איזון ) חלקי כלשהו, מדורג, לאט לאט,  וזה יהיה, בדרך כלל, כמו לדבר אל הקיר. ( ובהחלט יש הבנה לכותב המאמר הזה, לעמדתו, אבל גם יש הבנה לזוית הראייה המשפחתית של בן זוגו ).

וגם אם יתרצו בני הזוג, לאזן קצת את פערי הרכוש, תהיו בטוחים שמשפחתו של בעל הרכוש מבניכם, תזדעק, ותתנגד נחרצות. אני יודע את זה. כעורך דין הסכם ממון, מתקשרים אלי לעתים המשפחות שלכם, בעיקר המשפחה של בעל היותר רכוש מבניכם, או בעל הפוטנציאל לרשת רכוש בעתיד, כדי לנסות ולהשפיע דרכי, על תוכנו של הסכם הממון, שישמור היטב, על הרכוש של בנם, מכל משמר ( ובמיוחד מבן הזוג החמדן, כביכול, לשיטתם..)

אז זה המצב: אתם מאוחדים "בלב ובנפש", "שווים" באהבתכם.  אבל לא מאוחדים, ולא שווים, ולא מאוחדים ברכוש. ביחד אבל לחוד. צמיחה משפחתית משותפת- כן, כל אחד לעצמו עם רכושו.

איך מקיימים זוגיות, שבה בעל הרכוש יכול לנהל אורח חיים עשיר, לרכוש מכוניות, לטייל בעולם, לאכול במסעדות וכו', ואילו בן זוגו, לא יכול להרשות לעצמו את זה? שניכם יושבים במסעדה יקרה. העשיר מבניכם יאכל קוויאר, והעני יסתכל, או יסתפק בחומוס? האם העשיר, שמעוניין לטייל בכספו בעולם, ייסע לבד ( מאחר ולבת זוגו אין כסף ), או האם יהיה עליו לממן אותה?

מכירים את הביטוי "בעל המאה הוא בעל הדעה"?, ובכן, האם לאורך הקשר הזוגי, מי שאין לו, לעולם יהיה תלוי במי שיש לו? ברצונו של בעל הממון? ירצה, תתאפשר הפעולה. לא ירצה- לא תתאפשר?

וכשיהיו לכם ילדים, הם ודאי ידעו למי לפנות, כדי לקבל כסף. הילדים חכמים, נכון? ואז, האם יחסם אל כל אחד מכם, יהיה מושפע ממעמדכם הכלכלי השונה?

המצב הזה הוא, ללא ספק, לא נוח. אבל תרשו לי להוסיף, שהמצב הזה גם לא תמיד נוח לבעל הרכוש. לא קל לשניכם.

ההסדר המשפטי הקיים

לגבי רכוש נפרד, שהיה שייך לכל אחד מכם עד ליום נישואיכם, ישנו הסדר, הקיים  לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, החל על זוגות נשואים בלבד. ( אבל גם  לגבי זוגות מכל הסוגים, שאינם נשואים, קיימות הלכות משפטיות, התואמות, בדרך כלל, להוראות החוק ).

על פי ההסדר החוקי וההלכתי הקיים, רכוש שהיה של כל אחד מכם ערב הנישואין ( ולגבי ידועים בציבור, עד שהפכתם מ"סתם חברים", ל "ידועים בציבור" ), נישאר של אותו בן זוג שזה היה שלו, ובפרידה, הוא "יוצא אתו". כך גם לגבי ירושות ומתנות עתידיות שיתקבלו במשך שנות קיום הקשר הזוגי. ירושה שתתקבל על ידי אחד מבני הזוג, היא אישית שלו, והוא "יוצא אתה" בפרידה.

מאידך, על פי אותן הנורמות המשפטיות הנ"ל, רכוש שנצבר על ידי שני בני הזוג, במהלך שנות הזוגיות ( כולל הצבירות הסוציאליות הנפרדות!! ), הוא משותף, בחלקים שווים, לשני בני הזוג, גם אם ההשקעות של כל אחד מכם באותו רכוש משותף היו שונות.

אם כך, למה צריך הסכם ממון?

גם אם ההסדר שבחוק ובפסיקה, מקובל עליכם, עדיין אתם צריכים הסכם ממון. למה? כיוון שהחוק לאקוני. קצר. קצת סתום. הוא  איננו מסדיר למשל, מצבים, שבהם אותו רכוש אישי "מתערבב" במשך השנים, בנכסים הזוגיים, שיצבור הזוג במשך השנים. הוא איננו מסדיר מצבי ביניים, תחומים "אפורים", שבהם הובטחו ( כביכול או לא כביכול ) דברים, זכויות, שותפויות, במהלך שנות הזוגיות, בעל פה או בהתנהגות,  לבן הזוג האחר, לגבי הרכוש הנפרד. הוא איננו מסדיר עליית ערך, השבחות, הכנסות מאותו רכוש נפרד, במהלך שנות הזוגיות. הסכם הממון ישלים ויבהיר את החסר והסתום.

אבל עיקר תפקידו של הסכם הממון הוא, לקבוע הסדרים שונים, לעתים הפוכים מהוראות החוק. זה עיקר תפקידו של הסכם הממון. התפקיד של הסכם הממון הוא, שאתם תקבעו את הסדרי הממון שלכם, על פי מה שבא לכם. על פי מה שמתאים לזוגיות שלכם. תרצו לשתף האחד את השני, ועד כמה שתרצו לשתף, תקבעו את זה בהסכם הממון. תרצו לשמר את הנפרדות הרכושית- עשו את זה בהסכם הממון, לפרטי פרטים, כדי למנוע בפרידה עכורה, מאבקים משפטיים מיותרים.

הסכם הממון שתעשו, יהיה תקף, כל עוד הוא לא שונה בהסכמה ( ובכתב ) על ידי שניכם, עד לשעת הפרידה, גם אם היא תקרה 50 שנים לאחר שחתמתם עליו.

פתרון לאיזון הפערים

אין פתרון מושלם אחד. אבל הפתרונות הם בכיוון של איזון הפער, על פי נוסחאות שאת העיקרון שלהם אפרט להלן.

בשוטף:

יש אפשרות לקבוע שכל ההכנסות ( אולי לא כולל בונוסים, דיבידנדים, מניות,  אופציות וכיו"ב ), של כל אחד מכם, בלי קשר לגובה ההכנסה של כל אחד מכם, יופקדו לחשבון המשותף, וישמשו את שניכם באופן משותף ושוטף, עבור הוצאות המחייה שלכם.

אופציה אחרת היא, לקבוע יחס כלשהו להפקדה לחשבון המשותף, למשל, שבעל ההכנסה הגבוהה, יפקיד ב 50% יותר, או אפילו כפול, מבעל ההכנסה הנמוכה.

במצבים המתוארים, לא יצטרך בן הזוג "העני", לפנות על כל דבר ועניין שוטף, לבן הזוג העשיר, שכן, הכסף יהיה זמין עבורו בחשבון המשותף.

קביעה אחרת, ולפיה בני הזוג יפקידו סכומים משתנים לחשבון המשותף, על פי החלטות משתנות שלהם, לפי הצרכים המשתנים, משאירה עדיין תלות מסוימת של "העני", "בעשיר", והיא איננה עושה איזון אמיתי.

הסדרים מהסוג שתואר, מצמצמים את התלות של החלש בחזק, במהלך החיים השוטפים.

בפרידה:

אפשר לקבוע נוסחה, ולפיה, ככל שהקשר מאריך ימים יותר, ( ואולי גם בשילוב של הולדת ילדים ) כך, על פני השנים, באופן איטי ומדורג, יאוזן ויקטן הפער שביניכם. הרכוש הנפרד, יהפוך להיות לאט לאט למשותף. ואז, אם תהיה פרידה, בשלב כלשהו, ייערך חישוב לגבי מה שהספיק בן הזוג "העני" לצבור, עד למועד הפרידה, ויקבל את זה בשעת הפרידה.

לחילופין או בנוסף, לקבוע שבפרידה, ישלם העשיר לעני, סכום כספי, או "הענקות הסתגלות" אם תרצו, באופן ועל פי נוסחה, שתבטא את הפער ביניכם בשעת הפרידה. ככל שהפער הכלכלי יהיה גדול יותר בשעת פרידה, כך ישולם למי שיהיה חלש יותר, סכום כספי גבוה יותר.

צריך לעשות כל מאמץ, על מנת לרכוש דירה משותפת, גם אם חלקי הבעלות בה יהיו שונים, בצירוף משכנתא, שמחציתה תיוחס לכל אחד מכם. ברכישה כזו, תהיה לבן הזוג העני, הזדמנות ל"היאחזות במקרקעין", שהערך שלו תמיד עולה. זה בהחלט ישפר את ההרגשה, והחיסכון במקרקעין, בדירה.

דוגמא: ייקבע סעיף שאומר לערך כך:

1. בפרידה בתוך 5 השנים הראשונות מיום הנישואין ( או ממועד כלשהו אחר, לגבי זוגות שאינם נשואים, למשל, מיום חתימת הסכם הממון, או אישורו ), כל אחד יוצא עם רכושו הנפרד.
2. בתום 5 השנים, ועל פני 20 השנים הבאות, יהפוך להיות 1 חלקי 20 ממחצית הזכויות של כל אחד מבני הזוגות, משותף לשניהם, כך שבתום 25 שנות זוגיות, הרכוש יהיה משותף בחלקים שווים, בין שני בני הזוג.

אפשר להחריג מההסדר הזה ( ולדעתי גם מומלץ ), ירושות ומתנות שיתקבלו בעתיד מהמשפחות שלכם ).

יתרונות הסכם ממון והאיזון

אם הצלחתם לאזן קצת את פערי הרכוש, מתוך הבנה והכרה אמתית בחשיבות האיזון לקשר שלכם,  ועברתם את התהליך "בשלום",  זה נותן תחושה טובה של תמיכה הדדית בקשר, של התחשבות מצד מי שיש לו יותר רכוש, במי שיש לו פחות. מחזק את הקשר. מחזק את החברות והשותפות. מחזק את התא המשפחתי. עצם העובדה שצלחתם בשלום את המשוכה הזו, העליתם את הנושא לדיון ולהכרעה, מחזקת אתכם. שמתם את זה מאחוריכם.

חסרונות האיזון

החיסרון הבולט, כך יטענו רבים, הוא בפגיעה באמון בין בני הזוג, או בין אחד מבני הזוג, לבין משפחתו של בן הזוג בעל הרכוש והממון.

בדרך כלל, מי שיוזם את החתימה על ההסכם, הוא בעל הרכוש והממון. הוא מבקש להגן עליו, מפני בן זוגו. עצם הדרישה לערוך הסכם ממון, יכולה לפגוע בבן הזוג האחר, שיראה בכך הבעת חוסר אמון בו, כאילו חושדים בו, שירצה לגזול, את הרכוש האישי הזה. ופגיעה באמון, בין שותפים לדרך המשפחתית רבת השנים, יכולה ללוות את שנות הזוגיות, לחלחל עמוק פנימה, לפגוע בחברות ובאהבה, וכתוצאה מכך, לערער את הקשר, ולהחליש אותו.

אם ערכתם נוסחאות איזון בינכם לצמצום פערי הרכוש, בהחלט יכול להיות, שמי שמשתף את בן זוגו ברכושו הפרטי והנפרד, שצבר במו ידיו, או שקיבל ממשפחתו, ירגיש, תסלחו לי, "פראייר". מקופח. נגזל. ואם זו תהיה הרגשתו, זה יחלחל לזוגיות, ויפגע בה.

חסרון נוסף, נעוץ בתגובת משפחתו של בעל הרכוש. המשפחה שלו, בדרך כלל, לא תאהב את זה, במיוחד אם צבירת הרכוש על ידו, הייתה קשורה לנתינה שלהם. אפשר והדבר יגרום לטינה, מצדם, כלפי בן הזוג הנהנה מנוסחת המדרג שתוארה, והדבר לא יהיה נוח לשני בני הזוג.

אם נרחיק לכת, אפשר ותגובת המשפחה כאמור, תגרום להם לנשל את בנם, מירושתם העתידית, בחששם, שמא רכוש שיורישו לו, יזלוג לבן הזוג האחר.

ללא ספק, היתרון שבעריכת הסכם ממון, עולה על החיסרון.

מניסיוני הרב בתחום, 95% מהזוגות שהגיעו אלי לערוך הסכמי ממון ( מאות זוגות ), חתמו על ההסכם, בתהליך שהיה בין "נעים" ל "נעים פחות", אבל ברכו על המוגמר, ויצאו מחוזקים.

נתונים סטטיסטיים

אין נתונים סטטיסטיים על מספר הזוגות שעושים הסכמי ממון ( בכל שלב של הזוגיות שלהם ).

כמי שערך מאות הסכמי ממון, בכל רחבי הארץ, אני יכול להעיד על כך, שהסכם הממון נהיה נפוץ, יותר ויותר, בכל מגזרי החברה הישראלית. תתפלאו, אבל הסכמי ממון רבים נערכים בין זוגות, במגזר הדתי, והדתי חרדי, וגם בקרב ערביי ישראל.

ככל שרמת החיים עולה, ככל שאנשים צוברים יותר רכוש נפרד, עוד בטרם הקמת הקשר הזוגי ומיסודו, ( וגם במהלכו, על פי הכישרון האישי של כל אחד מבני הזוג ), כך יש יותר מה להסדיר, ומספר הסכמי ממון נמצא בעלייה מתמדת.

עיקר הסכמי הממון נערכים בין בני זוג החיים כידועים בציבור ( בעיקר מאחר ועליהם לא חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, המסדיר ענייני רכוש בין בני זוג ), וכן בין זוגות לפני נישואין. בדרך כלל, זוגות נשואים, פחות ייטו לערוך הסכמי ממון, אבל העניין הולך ומתפשט גם בין נשואים.

להערכתי, כ 50% מהזוגות החיים כידועים בציבור, עורכים ביניהם הסכמי ממון.

כ 60% מהזוגות שמתכוונים להינשא, עורכים הסכם ממון.

כ 20% מהזוגות הנשואים, יערכו במהלך שנות הזוגיות הסכמי ממון.

80% מהסכמי הממון נערכים בין זוגות חילוניים, לעומת רק 20% הנערכים במגזר הדתי והדתי חרדי.

אחוז קטן, אולי 5% כעת, אך הולך וגדל, מהזוגות במגזר הערבי, עורכים הסכמי ממון.

 

הסכם ממון – האם כדאי?

גירושין – איך מחלקים את ההון? כמה מזונות משלמים (מקבלים), וכל מה שצריך לדעת