35 שנה עברו מאז וויסות מניות הבנקים. וויסות של שנים שניפח את מניות הבנקים והפך הרבה אנשים לעשירים מאוד, אבל בעיקר על הנייר –  הבלון התפוצץ, ואנשים איבדו את רוב כספם. זה אמנם סופו של כל בלון, אבל בסיפור הזה המדינה התערבה והחליטה להציל את הבנקים ולהציל את המשקיעים – הבנקים קיבלו תמיכה וגיבוי מהמדינה, והמשקיעים קיבלו סוג של אגרות חוב  במקום מניות בנקים. המשמעות מבחינתם היתה שבמקום להפסיד 95%, הם הפסידו 60%-70%.

הסדר החוב הגדול ביותר

מדובר בהסדר חוב לכל דבר ועניין, רק גדול יותר מכל ההסדרים של השנים האחרונות. כל הדלק נדל"ן, אפריקה השקעות, אלביט הדמיה ועוד עשרות – גם אם תיקחו אותם ביחד, לא מתקרבים להסדרי החוב שהיו אז במערכת הבנקאית.

35 שנים עברו מאז, והפיקוח על הבנקים שאסר מאז על הבנקים להשקיע במניות של עצמם, ביטל את האיסור הזה. בנקים יכולים להשקיע בעצמם, בנקים יכולים לבצע רכישות עצמיות.  האיסור הזה שהיה בתוקף 35 שנה נקבע בגלל ההבנה שרכישה עצמית היתה הגורם העיקרי לוויסות מניות הבנקים ולמפולת שהגיעה אחריה. זה נכון רק חלקית.

בשנות הגאות של הבורסה הישראלית בתחילת שנות ה-80' הבנקים שלחו את הציבור לקנות מניות בנקים. זאת היתה תקופה שהציבור היה מעורב בבורסה הרבה יותר מהיום; הציבור השקיע בעיקר ישירות במניות, ובעיקר במניות של הבנקים. הציבור – אתם, ההורים שלכם אולי הסבים והסבתות שלכם – היו נכנסים לסניף הבנק, והיועץ היה אומר במפורש – קנו את בל"ל, קנו את פועלים. בלי חסמים, בלי טפסים, בלי רגולציה חונקת.

הציבור קנה את מניות הבנקים – זה הוויסות הגדול, זה הניפוח הגדול. מדי יום זרמו פקודות קנייה מיועצי הבנקים למניות הבנקים, וכך התנפחה הבועה. במקביל, הוסיפו שמן למדורה – הבנקים קנו מניות של עצמם, כי זו היתה ההשקעה הטובה ביותר.

והנה בלי לשים לב, קפץ כאן עוד מוטיב חוזר של בועה – המנפחים של הבועה מתחילים להאמין בשקר של עצמם – הבנקים בשנות ה-80' האמינו שהניפוח הוא לא ניפוח, אלא אמת כלכלית; והבנקים האמריקאים לפני עשר שנים (במשבר 2008) האמינו שהנגזרים שהם עצמם ייצרו על משכנתאות הציבור, הם נכס טוב – הם קנו מכשירים של עצמם והתמוטטו יחד איתם.

הוויסות – מאיפה הכסף?  

הבנקים בשנות ה-80' פשוט וויסתו את המחיר – הם שלחו את הציבור לקנות, הם קנו בעצמם, הם מנעו ירידות כאשר היו היצעים, דרך רכישות עצמיות. עכשיו מתירים להם לרכוש מניות של עצמן.  רכישה עצמית זה נהדר לבעלי המניות. מעבר להבעת אמון של החברה במניות שלה, זה מפחית את מספר המניות ומגדיל את הרווח למניה – כלומר התשואה למשקיעים עולה. אלא שבמקרה של גופים פיננסים זה פתח לצרות. בגופים פיננסים העניין הוא לא רכישות עצמיות, אלא מקור הכסף לרכישות.

כשבנקים קונים מניות של עצמם האם הם משתמשים במזומנים שלהם עצמם? ומה זה בכלל המזומנים של הבנק – האם אפשר להפריד את המזומנים של הבנק מהמזומנים  שהתקבלו דרך ההפקדות שלכם בעו"ש? האם לכסף יש ריח? ואם כך – מה המשמעות בעצם של רכישות עצמיות – רכישות שמממן אותן הציבור?

הבעיה ברכישות עצמיות של מוסדות פיננסים וזה לא רק בנקים, אלא גם חברות ביטוח, ובתי השקעות, היא שהם שולטים על כספי ציבור בכמות גדולה פי כמה וכמה מההון שלהם. הגופים האלו יכולים תיאורטית לרכוש מחר בבוקר מניות של עצמם במיליארדים רבים – אין להם בעיה של כסף – יש להם מזומנים של עצמם; יש להם השקעות שמנוהלות דרכם; יש להם כספים של הציבור שנמצאים אצלם והכל אמור להיות מופרד, אבל יש מקומות של חפיפה וערבוב בין הכספים.

אם תפתחו מאזנים של הגופים האלו תקבלו שיש להם יותר מזומנים מאשר הון, ובמקרים רבים מזומנים מעל שווי השוק. תיאורטית הם יכולים לקנות את עצמם באופן מלא.

עד עכשיו הם לא רכשו – הבנקים לא רכשו כי הפיקוח כאמור אסר עליהם; חברות הביטוח ובתי ההשקעות, לא רכשו בגלל  מגבלות רגולטוריות, אבל בעיקר כי הם הבינו שזה עלול להיות ולהיתפס כבעייתי.

רכישה עצמית –  רעיון טוב; יישום מסוכן

עכשיו, כשהם קיבלו אור ירוק, הבעיה היא שהפרצה הזו עלולה להיות מסוכנת. זה מסוג הדברים שאין בו מקום לאפור, אלא רק לשחור ולבן. הרגולטור שלנו לא יכול לשלוט, באופן מוחלט, במה שחברת הביטוח עושה בכספים המנוהלים או במזומנים שלה. יש פיקוח, אבל הוא מוגבל. יש פרצות וזאת כנראה הסיבה האמיתית (למרות שזה לא פוליטקלי קורקט להגיד אותה) שעד היום לא אושרה מכירה של חברת ביטוח לסינים – חוששים מהם. גורם שישתלט על חברת ביטוח מקומית – סיני או אחר, עשוי "לשחק" בסכום יחסית קטן ביחס למאות המיליארדים שמנוהלים דרכו, ואף אחד לא יידע.

תדמיינו שבקופת הגמל שלכם רוכשים נכס בלונדון ב-500 מיליון דולר, אבל הנכס הזה שווה 380 מיליון דולר –  לא רק שזה אפשרי, זה גם פשוט, וככה אפשר להעביר 120 מיליון דולר לאן שרוצים. הכוח הזה, והתמרון בכסף גדול הוא חסר פרופורציה להשקעה הכספית – עלות השליטה בגופים פיננסים, היא כסף קטן לעומת הכספים המנוהלים.

ואם הגופים האלו יוכלו לקנות את עצמם, אז בכלל הם יוכלו לחגוג. הבעלים יוכלו להחזיר לעצמם את רוב ההשקעה דרך רכישות עצמיות – הבעלים רוכש שליטה שנמכרת אחר כך לחברה עצמה, והם עם השקעה נמוכה שולטים בגוף ענק. כן, אני מודה, זה נשמע קונספירטיבי. אבל תדמיינו שהתהליך הזה מתרחש על פני זמן. כל שנה, לצורך הדוגמה,  הגוף הזה קונה 15%-20% מהמניות שלו – זה כבר לא דמיוני, וזה עוד בלי קשר שהגוף דרך מכשירי ההשקעה שלו יכול לקנות נתח מהמניות – אז אגב, זו לא נחשבת רכישה עצמית, אבל אם מתעמקים במהות הרכישה, זה די דומה.