תוחלת החיים של ערבים נמוכה יותר מזו של יהודים – כך עולה מנתונים שפרסמה הלמ"ס ■ תוחלת החיים הנמוכה ביותר נרשמה באום אל פחם (79) ואחריה באילת (80); העיר בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר חרדית – מודיעין עילית (87.6)

סקר הפרופיל הבריאותי-חברתי של ישראל שפרסמה הלמ"ס מעלה תמונה מטרידה ביותר, בדומה לתוצאות סקר פיזה שפרסם בימים האחרונים משרד החינוך ומדגיש פערים עצומים ומדאיגים בין יהודים לערבים ובין תלמידים חזקים לחלשים.

לפי הסקר, בקרב 18 הערים הבינוניות (99,999-50,000 תושבים) תוחלת החיים הנמוכה ביותר נרשמה באום אל פחם (79) ובמקום ה-3 וה-4 מהסוף נמצאות שתי ערים מעורבות – בהן לפחות חמישית מהאוכלוסייה היא ערבית: לוד (80.3) ורמלה (80.9).

למקום השני והמפוקפק הגיעה העיר אילת – עיר פריפריאלית(80). בלמ"ס מציינים כי "הבדלים אלו משקפים את הרכב האוכלוסייה, הבדלים חברתיים-כלכליים ונגישות וזמינות של שירותי בריאות".

מנגד, תוחלת החיים הגבוהה ביותר נרשמה בעיר חרדית – מודיעין עילית (87.6). בראייה מחוזית, תושבי מחוז באר שבע -בירת הנגב – הם אלו שחיים פחות עם תוחלת חיים של 80.5 לעומת 82.6 בממוצע הארצי. יתרה מזו, העלייה הנמוכה ביותר שנרשמה בתוחלת החיים, נרשמה אף היא בבאר שבע – 1.5 שנים.

בלמ"ס מציינים כי הפער בין נפות פתח תקווה (בעלת תוחלת החיים הגבוה עם 84 שנים) לבאר שבע נשאר זהה, בשנים 2017-2013 לפער שהיה בשנים 2009-2005 וכן בשנים 2002-1998 (כ-3.5 שנים).

כסף מאריך את החיים

המסקנה של סוקרי הלמ"ס: בכל הרמות הגאוגרפיות שנמדדו נמצא כי תוחלת החיים של יהודים ואחרים גבוהה משל ערבים – כאשר הפער בולט בקרב גברים (7.5 שנים!): תוחלת החיים בממוצע ארצי לשנים 2013-2017 עמדה בקרב יהודים ואחרים על 83.1 שנות חיים (84.9 לגברים) כאשר אצל הערבים היא עמדה על 79.5 (77.4 לגברים).

עוד מצאו בלמ"ס קשר חיובי בין הרמה החברתית-כלכלית של היישוב לבין תוחלת החיים: ככל שהמדד החברתי-כלכלי של היישוב גבוה יותר, כך תוחלת החיים של תושביו גבוהה יותר. למגמה הזו סייג גדול אחד: כל הישובים החרדיים – מודיעין עילית, בני ברק, בית"ר עילית, בית שמש וירושלים – המאופיינים ברמה כלכלית חברתית נמוכה ותוחלת חיים גבוהה יחסית.

גם הצד השני של המטבע, נתוני שיעורי התמותה, נמצאים ביחס ישר עם ממצאים על תוחלת חיים וחינוך: שיעור התמותה גבוה מהשיעור הכלל-ארצי (4.9 ל-1,000 איש) במחוזות הפריפריה – חיפה (5.1), הצפון (5.3) והדרום (5.3).

גם כאן, בקרב 127 יישובים שבהם נבדק שיעורי התמותה המתוקננים, נמצא כי שיעורים נמוכים נרשמו בישובים היהודיים כאשר יישובים הערבים הם מצטייני התמותה (9 מתוך 10).

בכלל, במרבית היישובים הערביים שיעורי התמותה גבוהים מהממוצע הארצי, למעט ביישובים דבוריה, כפר קרע, ערערה, מג'ד אל-כרום, מג'דל שמס, ירכא וחורה, שם השיעורים נמוכים מהממוצע הארצי.

בג'סר א-זרקא שיעור התמותה (9.8) הוא גבוה פי שלושה לעומת היישוב מכבים-רעות (3.2), המציג את שיעורי התמותה הנמוכים בארץ. למרות שגם במקרה הזה ישנו קשר שלילי בין שיעורי התמותה לבין המדד החברתי-כלכלי, הקשר הזה חלש יותר ביישובים ערביים כאשר הסיבה העיקרית היא כאמור, שיעורי תמותה גבוהים מאוד בכל היישובים הערבים.

בצפון מתים ממחלות לב, בדרום – מזיהומים

בלמ"ס גם בדקו שיעורי תמותה לפי סיבות מוות, וכאן אין הפתעות גדולות והנתונים מטרידים לא פחות. כפי שהיה ידוע ממחקרים וסקירות קודמים, מחלת הסרטן מתפלגת באופן די אקראי וקשה ליצור קשרים בינה לבין מצב כלכלי או זהות. מנגד, שיעורים גבוהים יחסית של תמותה ממחלות לב נמצאו במחוז הצפון ובמחוז חיפה, שיעורים גבוהים של תמותה ממחלות זיהומיות נמצאו במחוז הדרום לרבות נפות באר שבע ואשקלון. כמו כן, שיעורים גבוהים של תמותה מסוכרת וממחלות כלי דם במוח נרשמו במחוז הצפון לרבות בנפות יזרעאל וחדרה.

השיעורים הגבוהים של תמותה ממחלות לב נמצאו ביישובים ערביים. הממוצע של 10 שיאני התמותה בגין מחלות הלב- כולם ערבים- עומד על 426.3 ל-100,000, לעומת ממוצע ארצי שעומד על 247.05 ל-100,000 – מדובר בפער של 72.5%.

גם בשיעורי תמותת תינוקות כיכבו מחוזות הדרום (5.9), הצפון (3.9) וירושלים (3.3) לעומת ממוצע ארצי של 3.1 ל-1,000 לידות, כאשר נפת באר שבע רשמה את השיעור הגבוה ביותר 6.9 ל-1,000 לידות. למרות שבלמ"ס מבהירים כי הנתונים אינם טובים דיים (בשל תנודתיות מקרית), שיעורי התמותה ביישובים הערביים גבוהים באופן משמעותי מהשיעורים של מרבית היישובים היהודיים: מעל 10 בכסיפה, תל שבע ורהט לעומת אותו שיעור בכפר סבא, רעננה, אילת ורמת השרון שם שיעור התמותה נמוך מ-1.5 ל-1000 לידות.

היבט נוסף שבחנה הלמ"ס הימצאותן של מחלות, לרבות סכרת והשמנת יתר, המהווים פרמטרים עיקריים למדד הבריאות ומערכת הבריאות בעולם כולו.

על פי הנתונים, עשרת היישובים עם שיעורי החולי הגבוהים ביותר הם יישובים ערביים – ג'סר א-זרקא, קלנסווה, תל שבע ואום אל-פחם עם שיעור ממוצע של כ-112 ל-1000 תושבים (הממוצע הארצי עומד על כ-56) ואילו 10 היישובים עם השיעורים הנמוכים ביותר הם יהודיים: בנימינה-גבעת עדה, רמת השרון, קריית טבעון ורעננה – עם שיעור ממוצע של 41 ל-1000 תושבים- פער של יותר מפי 3.

מגפת ההשמנה – עלייה מדאיגה בנגזר הערבי

הלמ"ס גם בדקה עודף משקל או השמנה בקרב ילדים. הנתונים כאן מטרידים מאוד בכלל, שכן כמעט כל ילד שלישי (30%) בכיתה ז' בשנת הלימודים תשע"ח (2017/18) בישראל סבל מעודף משקל או השמנה.

אך גם בנושא זה נמצאו הבדלים משמעותיים: היישובים שבהם שיעור ההשמנה נמוך הם ישובים יהודיים, והיישובים שבהם נמצא שיעור גבוה הם יישובים ערביים. ב-40 מתוך 44 היישובים הערביים (בכ-91% מהיישובים), אחוז הילדים בעלי עודף משקל או השמנה היה גבוה מהממוצע הארצי, לעומת 45 מתוך 83 היישובים היהודיים (כ-46% מהיישובים). עוד עולה כי שיעורי השמנת יתר או עודף משקל נמוכים נמצאו בישובים החרדיים.

התוצאה של כל הנתונים הללו מתבטאת באופן טבעי בנתוני אשפוז כללי (ללא יולדות), שם נמצאו הבדלים גדולים בין מרכז לפריפריה ובין יהודים וערבים. בחלוקה לפי נפות, נמצא כי הנפות הצפוניות – עכו, צפת וכנרת – נמצאות בקצהו העליון של הטווח, ואילו נפות תל אביב, רחובות ופתח תקווה – בקצהו התחתון.

עוד עולה כי היישובים עם השיעורים הגבוהים ביותר של אשפוז הם ברובם יישובים ערביים – ג'סר א-זרקא, ג'דיידה-מכר ועראבה וכן בערד (היישוב הערבי ג'ת הוא יוצא מן כלל ורשם את שיעורי האשפוז הנמוך ביותר בישראל). רוב היישובים עם השיעורים הנמוכים של אשפוז כללי – הם יהודיים.

פערים גדולים נמצאו גם בשיעור בעלי נזקקות מוגדרת, כאשר מחוז הצפון גבוה מהממוצע הארצי (106.7 ל-1000 תושבים) בכ-18% (154.8 ל-1,000) ומחוז הדרום גבוה בכ-45% (125.8 ל-1,000). המחוזות תל אביב, ירושלים והמרכז נמוכים בכ-21%-18% (88.0, 87.5, 83.9, בהתאמה).

כמו כן, שיעורי בעלי נזקקות מוגדרת ביישובים ערביים גבוהים יותר מהשיעורים ביישובים יהודיים. כל עשרת היישובים עם השיעורים הנמוכים ביותר של בעלי נזקקות מוגדרת הם יישובים יהודיים, עם ממוצע של 57 ל-1,000 תושבים ומנגד, כל עשרת היישובים עם השיעורים הגבוהים ביותר הם ערביים, שלושה מהם הם יישובים בדואים (רהט, לקיה וערערה שבנגב) עם ממוצע של 271 – פי 4.7 יותר.

מדדי איכות החיים – מה זה? ומה מצבנו ביחס לעולם?

הצרכנים לא מאמינים: מדד האמון של הלמ"ס עומד על -9%