ביקוש וביקוש מצרפי  הם מושגים שבהם אנחנו נתקלים לעיתים תכופות בעיתוני הכלכלה. ביקוש ברור לרוב בדרך אינטואיטיבית, הכוונה לדרישה למוצר מסויום או לשירות. כשהדרישה גדלה, הביקוש גדל ולהפך.

אחד הגורמים  המהותיים לביקוש הוא המחיר. כשהמחיר קטן, הביקוש עולה ושעולה הוא יורד. מקובל להציג את הביקוש כפונקציה, המתאימה לכל מחיר אפשרי של המוצר את כמות היחידות ממנו שיידרשו הצרכנים.

על ביקוש קראו עוד:

החוק הראשון של הכלכלה: מהי עקומת הביקוש ואיך נקבעים המחירים

ביקוש מצרפי לעומת זאת הוא סך כל הביקוש הקיים למוצר כלשהו. הביקוש המצרפי נובע הן מאנשים פרטיים (משקי בית), הן מממשלות ומוסדות ציבור והן מפירמות. הביקוש המצרפי מתקבל מצירוף כלל הביקושים בשוק למוצר כלשהו.  ביקוש מצרפי מכונה גם  הוצאה מצרפית. מודדים אותו בצורה נומינלית לא התחשבות באינפלציה.

ביקוש מצרפי נוצר לצורכי  צריכה שוטפת, השקעות ולייצוא נטו (יצוא פחות יבוא). מקובל כי את גובה הביקוש לצריכה שוטפת קובעת רמת ההכנסה, ואת גובה הביקוש להשקעות קובע שער הריבית במשק. בשיווי משקל, לשם איזון כלכלי חייב להתקיים שוויון בין הביקוש המצרפי וההיצע המצרפי – סך הסחורות והשירותים במשק.

אם הביקוש המצרפי נמוך לעומת ההיצע, נוצרת לרוב אבטלה. ואילו ביקוש גבוה לעומת ההיצע ייצור אינפלציה.

הביקוש כולו מושפע הן מהמדיניות המוניטרית-הבנקאית (המתבטאת בכמות הכסף ובמהירות המחזור שלו) והן מהמדיניות הפיסקלית-הממשלתית המשפיעה על גודל הצריכה השוטפת ועל החיסכון.

ממשלות מנסות להשפיע על הביקוש המצרפי כדי  להשיג תעסוקה מלאה, למנוע אינפלציה, לגרום לצמיחה כלכלית ואיזון במאזן התשלומים.  הגישה הקיינסיאנית טוענת כי קיימים קשיים בהתאמה בין סך המוצרים המיוצרים במשק – התוצר הלאומי – לבין סך הביקושים למוצרים במשק – הביקוש המצרפי. רמת התוצר, שבה יהיה הביקוש המצרפי שווה לתוצר הלאומי, – היא 'רמת התוצר של שיווי משקל' (equilibrium level of national income) שבה יתייצב המשק לאורך זמן ואינה בהכרח רמת התוצר של תעסוקה מלאה. הממשלות מנסות לאזן את רמה זו.

החוק הראשון של הכלכלה: מהי עקומת הביקוש ואיך נקבעים המחירים

מהם מיקרו ומאקרו כלכלה

אנגוס דיטון – זוכה פרס נובל שגילה שאנחנו צורכים אותו דבר, לא משנה כמה מכניסים